הקיץ שבו למדתי לשחות

הייתי בן שבע, ואבא שלי החליט שזה הקיץ. הוא לא הסביר הרבה. הוא נכנס למים עד המותניים, הושיט ידיים ואמר: "אני כאן". הגל הראשון הפיל אותי, השני הפחיד אותי, ובשלישי כבר צחקתי.

שנים אחר כך הבנתי שהוא לא לימד אותי לשחות. הוא לימד אותי שמישהו עומד שם.

סבתא שלי הייתה קמה לפני כולם והולכת לרציף עם שקית לחם יבש. הציפורים הכירו אותה. היא קראה להן בשמות, ואני הייתי בטוח שהן עונות.

כשהיא הלכה, המשכתי ללכת לרציף. הציפורים לא באו אליי כמו אליה, אבל באו.

יצאנו, אני וסבתא שלכם, לחפש מפל שמישהו סיפר לנו עליו. המפה הייתה מצוירת ביד על מפית. הלכנו ארבע שעות, טעינו פעמיים, ורבנו פעם אחת.

את המפל ההוא לא מצאנו אף פעם. מצאנו אחר, קטן יותר, ונשארנו לידו עד החושך. היא אמרה שזה בדיוק המפל שהתכוונו אליו.

שהדברים הכי טובים בחיים שלי לא תוכננו. שאפשר לטעות בדרך ועדיין להגיע. ושכשמישהו אומר לכם "אני כאן", כדאי להאמין לו.